50 אחוזים ויותר ממסיימי דוקטורט בחו"ל לא חוזרים לארץ
שמעו בדיחה: אחד ב"הדסה" נכנס למעלית ושואל את מי שעומד שם: אתה יורד? משיב לו ההוא, לא אני רק בסטג'.
את הבדיחה הזו מספר אריה אלדד שהיה חבר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ה-17 והוא סיפר אותה ביוני לפני שנה, כאשר התכנסה הוועדה הזו כדי לשמוע פרטים ממחקר של דר' עומר מואב ממרכז שלם - מכון למדיניות כלכלית וחברתית.
באותה ישיבה רצו בדיחות "בריחת מוחות" נוספות, כמו של היו"ר זבולון אורלב שקיווה שיציאתו מהאולם של אריק גולד, שותפו של דר' מואב למחקר, איננה "במסגרת בריחת המוחות" כלשונו.
אבל כשהתחילו להציג את הנתונים, זה כבר לא נראה כל כך מצחיק.
מרצה מתחיל באוניברסיטה בארץ מרוויח פחות מ-2000 דולר בחודש. אותו מרצה בשוק האמריקאי יכול להרוויח 5,000 דולר ואף למעלה מזה - 8,000 דולר אם הוא חוקר בתחום מימון בבית הספר למינהל עסקים, כותבים החוקרים.
על פי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה, בשנת 2005 יצאו מהארץ לחו"ל לתקופה ממושכת (של למעלה משנה) כ-21.5 אלף תושבים ישראלים. בסוף שנת 2005 היה מספר השוהים בחו"ל יותר משנה, כ-530 אלף.
יותר מ-50 אחוזים מהסטודנטים הישראלים שמסיימים תואר שלישי בארצות הברית, שוהים שם לפחות עוד חמש שנים אחרי סיום כתיבת הדוקטורט.
ארבעה אחוזים מהיורדים הם בעלי השכלה גבוהה
עדי רגב, בת 33, סיימה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת מישיגן. היא החליטה ללמוד בחו"ל לאחר שבדקה ומצאה שלימודי MBA בארץ לא יקדמו אותה הרבה. "התייעצתי עם אנשי משאבי אנוש בחברות היי-טק ואמרו לי 'תשכחי מקפיצה בשכר' כתוצאה מהעובדה שיש לי MBA. בארצות הברית ברגע שסיימת MBA באוניברסיטה טובה, המשכורת קופצת משמעותית".
דר' מואב מעדכן את הוועדה הטכנולוגית בממצאי המחקר של מרכז שלם: בשלוש השנים האחרונות, 2002-2004, ההערכה היא שהיורדים הם כ-19,000 בשנה. לגבי 2005 מעריכים שזה עלה ל-25,000 איש. מדובר במספרים משמעותיים, אבל המחקר מראה שהבעיה חמורה עוד יותר בגלל הרכב היורדים.
כמעט ארבעה אחוזים מבעלי תואר מוסמך ומעלה עזבו את הארץ בתקופה קצרה מאוד.
כעס ותסכול של פוסט-דוקים בחו"ל
הנושא פוגע בנו בבטן הרכה. כשאנחנו מפנים שאלה בנוגע ל"בריחת המוחות" בפורום של סטודנטים שלומדים בחו"ל מתפתח דיון שעד מהרה הופך להיות ביטוי רגשי לתחושות תסכול וזעם, מחוץ לדיון האקדמי:
"ביגמטילדה", משתתף בפורום: "אחרי שראיתי כמה העולם האקדמי פה הרבה יותר נוח ומתאים לי אישית, התעורר החשק ועלתה האפשרות כן לנסות להישאר... מה שאותי מרתיע בחזרה לארץ הוא שהסיכוי למצוא משרה אקדמית בתחום שלי שואף לאפס."
"גולדאסט", משתתף בפורום: "היות ומדינת ישראל לא תומכת בסטודנטים שלה רבים נאלצים להיקרע בין עבודה ללימודים. כתוצאה מכך רבים לא עומדים בעומס ורבים גם נושרים באמצע .כמו כן רבים מאנשי מקצוע בתחום מדעים, היי-טק, מהנדסים ויתר המקצועות החופשים מהגרים למדינות כמו קנדה, ארה"ב, אוסטרליה וגם אירופה. זאת בשל העובדה כי המדינה אינה מטיבה עם ציבור מעמד הביניים ורק מוסיפה היטלים. לרוב גם אותם אנשי מקצוע משתכרים יותר טוב".
הדברים הללו אגב מקבלים גם סימוכין במחקר של דר' מואב ממרכז שלם: גם בשוק התחרותי של המגזר הפרטי, שבו השכר נקבע על פי חוקי היצע וביקוש, המיסוי הגבוה בהשוואה לארצות הברית דוחף את הישראלי המשכיל לירידה. עובד היי-טק ששכרו 20 אלף שקלים בחודש מרגיש שהוא מתקשה לפרנס את משפחתו. מחצית מהכנסתו... הולכת לרשויות המס.
"מילינדפאנה" משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "יש נקודה כאובה נוספת: התפיסה הציבורית היום של האקדמאים (בעלי תואר דוקטור או פרופסור בעיקר) שהפכה להיות מנוכרת מאוד בארץ. תפיסה של אוכלי חינם חסרי כל תפקיד ציבורי. זה בא לידי ביטוי בהקשר של השביתות האחרונות ועדת שוחט, וזו לא רק נחלתו של הציבור שאינו אקדמאי. באמריקה לפחות, אני פוגש אנשים שאינם אקדמאים או קרובים לנושא בכל צורה, וכאשר אתה מספר להם מה אתה עושה רמת הפירגון וההערכה מאוד גבוהה. ככלל עושה לי רושם שיש כאן (בארה"ב, היכן ששוהה הדובר, ע.מ.) מבחינה תרבותית כבוד רב יותר לאקדמיה ולחינוך".
"ביגמטילדה": "אם עוד פעם מישהו אומר לי 'מניאקית' כשאני נוסעת לכנס, שאני קורעת את התחת חודשים לפניו כדי להציג את התוצאות הכי טובות שאפשר, ושאני בכנס עצמו אהיה 99% מהזמן באולם הענק עם המון אנשים שצריך להיות נחמדים אליהם... ואפילו על בירה לא ישלמו לי!!! - אני אתחרפן"!!!
שוחט ממליץ להגדיל את התקציב למחקר
דר' עומר מואב מציין במחקרו גם את המצב באקדמיה בארץ: זו שורת המחץ שלי, הוא אומר לחברי הוועדה, אני חושב שבמסגרת התקציב הקיים היה אפשר לעשות הרבה יותר.
המלצות ועדת שוחט היו להגדיל את התקציב למחקר ב-800 מליון שקל בשנה תוך חמש שנים; הקרן הלאומית למדע, שהיום היא בהיקף של 250 מיליון שקל - הקרן שאליה פונים החוקרים בתחרות כדי לקבל כספי מחקר - תוכפל ל-500 מיליון שקל תוך חמש שנים. הומלץ גם להקים קרן למחקר רפואי, שלא קיימת במדינת ישראל, בתקציב של 50 מיליון מגופים שמוכנים לתת כסף לקרן. 45 מיליון לקליטת דוקטורנטים וכסף לבניית מעבדות. בשלב הזה ההמלצה שהכל יופעל תחת הקרן הלאומית למדע.
הבעיה בישראל, לדעתו של דר' מואב, היא שמערכת השכר באוניברסיטאות היא מערכת אחידה בלי קשר לתחום ובלי קשר להישגים. המצויין והחלש מקבלים את אותו השכר.
למרבה האירוניה, גם הוא, החוקר, מחליט לנטוש בעקבות הצעה טובה יותר. "הנה, אני עצמי נוסע לאנגליה באוקטובר לשלושה חודשים, אני מוותר על סמסטר, כי שם מציעים לי שכר גבוה בהרבה מאוד מהשכר פה וגם קידום. אני לא רוצה להישמע מקטר, אני נורא מרוצה, קיבלתי את פרס הרקטור על מדען מצטיין באוניברסיטה העברית, ואני לא מרגיש שמקפחים אותי. אבל זו שיטה שבנויה על ותק. כאן אני אפילו לא פרופסור חבר, ובאנגליה אני כבר פרופסור מן המניין. אנשים נוסעים לחוץ-לארץ לעסוק במחקר, כי הם מקבלים יותר כסף ותנאים יותר טובים" - מתוך פרוטוקול הוועדה, יוני 2006.
סטודנט בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל ,Fpnh: "פוסט דוק שיש לו אפשרות למשרה עם קביעות בארה"ב או עמית מחקר, במקום שהוא יודע שיש תנאים טובים, אז חזרה רק למשרה במסלול עם קביעות היא לא תירוץ, היא ציפייה די ריאלית של אדם בן 35-40 עם 10 שנות השכלה גבוהה, כמה שנות ניסיון מחקרי ואפשרויות תעסוקה".
מסע להחזרת מדענים
בעקבות המצב החמור וכתגובת נגד לבריחת המוחות - על פי מחקרם של מואב וגולד, המדד הממוצע להגירה משכילה - מהגרים משכילים בזמן ההגירה או שרכשו השכלה בארצות הברית - הינו 12.41 אחוזים והמדד של ישראל גבוה ביותר מפי שלושה: 41.45 אחוזים - בעקבות המצב החליט נשיא אוניברסיטת בר אילן, פרופ' משה קווה לפתוח במסע בינלאומי להחזרתם ארצה של מדענים ישראלים העובדים באוניברסיטאות בחו"ל. האוניברסיטה מקצה כ-50 מיליון שקלים בשנה מתרומות ומתקציב האוניברסיטה, סכום שמספיק להערכתו של קווה להחזרתם של כעשרה מדענים בשנה.
במהלך שנת 2006 כבר הוחזרו ששה מדענים, מעדכן פרופ' הרולד בש, סגן הנשיא למחקר. חמישה ממדעי החיים, שלושה מכימיה ואחד מפיסיקה. ב-2007 חוזרים עוד שלושה מדענים. התוכנית אינה פתוחה רק לאנשי בר-אילן לשעבר אלא לכל מדען מצטיין ברמה גבוהה. עלות החזרת מדען במדעים ניסויים - בהם מתמקדת בשלב זה התוכנית - היא כמיליון דולר, לדברי פרופ' בש.
פרופ' קווה, המשמש גם כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, המליץ לוועדת שוחט על הקמת קרן לאומית להחזרת מדענים לכלל האוניברסיטאות. ועדת שוחט אימצה את ההמלצה. כרגע מחכים שהממשלה תאמץ את ההמלצה והאוצר יקצה את הכסף.
ודאי שכולם רוצים לאמץ את ההמלצות אבל מי ישלם? ומי ערב לכך שלא תקום עוד רגע ועדה אחרת, שתבטל את ההחלטות וההמלצות שקיבלה ועדת שוחט - ממש כמו שזו עשתה למסקנות ועדת וינוגרט. ובינתיים ממשיכים החבר'ה הטובים, אם תרצו, להסתלק מכאן כל עוד רוחם בם.
אפשר בכלל להתחרות בגובה המשכורות האלה?
כי בזמן שאלה כאן ממנים ועדות ומזיעים בחדרי הישיבות, בארצות הברית מאפשר החיבור בין האקדמיה לעסקים לחברות העסקים לקלוט את הסטודנטים כבר מהיום הראשון. "מהיום הראשון בשנה הראשונה מתוך שנתיים ללימודים נפגשים עם חברות מגייסות", אומרת רגב "כדי ללמוד גם על התעשיות השונות וגם על התפקידים בחברות השונות ומתחיל תהליך של בחירה הדדית שבו החברות לומדות להכיר אותנו ואנחנו אותן ובוחרים את החברות שמעניינות אותנו".
יריד התעסוקה שעושים באוניברסיטאות ובמכללות בארץ אינו יעיל כלל לדעתה של רגב ובכלל אין שום קשר בין האקדמיה בארץ לעולם העסקים. כשמסיימים תואר שני במנהל עסקים בארץ מקבלים חותמת וזהו. בארצות הברית המצב שונה. "בראש סדר העדיפויות של האוניברסיטה זה שאהיה שגרירה טובה של האוניברסיטה". אומרת רגב "זה אומר שאם אעבוד בתפקיד בכיר וארוויח הרבה - אוכל לגייס דורות באים מהאוניברסיטה ואתרום לאוניברסיטה".
postdoc, משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "מהביטוי 'בריחת מוחות' אפשר לחשוב שאני שייך איכשהו לאקדמיה הישראלית, אני מדען, את החלק החשוב במחקר שלי עד היום עשיתי בארה'ב, אז למה זה שייך לישראל? אני לא 'בורח' משום מקום".
זמן קצר אחר כך חוזר Postdoc לדיון, הפעם הוא פחות קוסמופוליטי. "במדעי החיים בלתי אפשרי לקבל משרה בישראל בלי לעשות פוסטדוק בחו'ל. כלומר במשך שנים ארה"ב ומדינות מערב אירופה משקיעות בהכשרת מדענים ישראלים. אז למה בדיוק ישראל מתלוננת על זה שהיא משתתפת במאמץ ומכשירה (חלקית לפחות) מדענים שיעבדו אח"כ בחו"ל".
יובל 567, משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "אני מגיע מתחומי ההנדסה. תקציבי המחקר בארץ זעומים לעומת אלו שבחו"ל. חשוב להבין שזה נושא קריטי למי שעוסק במדעים מדוייקים או בהנדסה. אחרי שחווים מעבדות מאובזרות באוניברסיטאות בחו"ל, קשה מאוד לחזור לאפרוריות המעבדות בארץ".
זה לא רק משכורות מדובר גם על בידוד אקדמי
רוקד עם שבלולים, משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "חוקר ישראלי בדרך-כלל יעדיף להישאר בישראל, למרות המשכורת הגבוהה והתנאים הקורצים הממתינים לו בחו"ל. הבעיה היא שלעתים קרובות מאד פשוט אין אפשרות כזו.
פתרונות? אין. מדינת ישראל לא שמה בראש סדר-העדיפויות שלה מחקר ופיתוח (פרט לנושאים הקשורים ישירות לביטחון) ולא נראה שזה הולך להשתנות. אדם שהקדיש שנים ארוכות להכשרה מקצועית ויש לו פוטנציאל מחקרי עצום לא יישב בבית וימתין עד שמישהו יואיל לפרוש מהפרופסורה, אלא ייסע לו לחקור ולפתח איפה שאפשר".
רגב שסיימה כאמור את לימודיה השנה, עוזבת אותנו גם היא לטובת הדוד סאם. "אני מרגישה שאין לי ברירה לפחות לא בשנים הראשונות, לא לפני ששילמתי את ההלוואות וצברתי ניסיון שייתן לי אופציה לקבל פה תפקידים בכירים במשכורת רלוונטית. אני הולכת לעבוד בחברת יעוץ עסקי והמשכורת שלי כזאת שתאפשר לי להחזיר את ההלוואה ולחיות בכבוד בניו יורק".
אם משכורת מקובלת בהיי-טק בארץ עומדת על כ-25,000 שקלים בחודש, וזו נחשבת משכורת יפה, המשכורת ההתחלתית בארצות הברית, שמקובל לקבל בתפקיד ראשון, נעה בין 4,000 דולר לבעלי תואר ראשו במדעים ל-10,000 דולר לחודש לבעלי תואר שני נחשב. אבל למרות המשכורות הגבוהות והנוחות הכלכלית זאת החלטה לא פשוטה, לפחות לא ברמה הרגשית. "חשוב לי לשמור על הקשר הישראלי, אני כן ישראלית וכן חשובה לי המדינה" אומרת רגב "ולמרות שאני דואגת לעתידי הכלכלי והמקצועי אני אשמח לעשות אותו בישראל".
השינוי שצריך להיעשות הוא גם שינוי תפיסתי כפי שציינו רבים מהמשתתפים בכתבה. נכון הכסף חשוב, המשכורת חשובה, אבל חשובה גם התפיסה, יציאה מהבועה השמרנית והפיכתה של האקדמיה הישראלית לחלק בלתי נפרד מהעולם האקדמי הגלובלי.
"קוסם", משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "נדמה לי, שמהפיכות רעיוניות מתרחשות לאט יותר מאשר, נניח, גילויו של גן חדש, או תרופה חדשה. חייבים להתיישר על פי הידע הכי עדכני שקיים כי אחרת הופכים ללא רלוונטיים. אני מכיר כמה מרצים ישראלים שלמדו בארה"ב וחזרו, שמרגישים את הבידוד הזה. אתה חוזר לישראל עם דוקטורט טרי, יש לך הרבה מוטיבציה לשנות דברים וללמד דברים חדשים, ואז אתה נתקל בעוינות מצד מרצים אחרים שלא מבינים מי זה הצעיר הזה שחושב שהוא יודע יותר טוב מאיתנו? קשה מאוד לשמור על הרעננות הזו כשיש תרבות שלא מעודדת אותה אלא פועלת כנגדה. זה אפשרי, אבל זה ממש לא קל".
שמעו בדיחה: אחד ב"הדסה" נכנס למעלית ושואל את מי שעומד שם: אתה יורד? משיב לו ההוא, לא אני רק בסטג'.
את הבדיחה הזו מספר אריה אלדד שהיה חבר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ה-17 והוא סיפר אותה ביוני לפני שנה, כאשר התכנסה הוועדה הזו כדי לשמוע פרטים ממחקר של דר' עומר מואב ממרכז שלם - מכון למדיניות כלכלית וחברתית.
באותה ישיבה רצו בדיחות "בריחת מוחות" נוספות, כמו של היו"ר זבולון אורלב שקיווה שיציאתו מהאולם של אריק גולד, שותפו של דר' מואב למחקר, איננה "במסגרת בריחת המוחות" כלשונו.
אבל כשהתחילו להציג את הנתונים, זה כבר לא נראה כל כך מצחיק.
מרצה מתחיל באוניברסיטה בארץ מרוויח פחות מ-2000 דולר בחודש. אותו מרצה בשוק האמריקאי יכול להרוויח 5,000 דולר ואף למעלה מזה - 8,000 דולר אם הוא חוקר בתחום מימון בבית הספר למינהל עסקים, כותבים החוקרים.
על פי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה, בשנת 2005 יצאו מהארץ לחו"ל לתקופה ממושכת (של למעלה משנה) כ-21.5 אלף תושבים ישראלים. בסוף שנת 2005 היה מספר השוהים בחו"ל יותר משנה, כ-530 אלף.
יותר מ-50 אחוזים מהסטודנטים הישראלים שמסיימים תואר שלישי בארצות הברית, שוהים שם לפחות עוד חמש שנים אחרי סיום כתיבת הדוקטורט.
ארבעה אחוזים מהיורדים הם בעלי השכלה גבוהה
עדי רגב, בת 33, סיימה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת מישיגן. היא החליטה ללמוד בחו"ל לאחר שבדקה ומצאה שלימודי MBA בארץ לא יקדמו אותה הרבה. "התייעצתי עם אנשי משאבי אנוש בחברות היי-טק ואמרו לי 'תשכחי מקפיצה בשכר' כתוצאה מהעובדה שיש לי MBA. בארצות הברית ברגע שסיימת MBA באוניברסיטה טובה, המשכורת קופצת משמעותית".
דר' מואב מעדכן את הוועדה הטכנולוגית בממצאי המחקר של מרכז שלם: בשלוש השנים האחרונות, 2002-2004, ההערכה היא שהיורדים הם כ-19,000 בשנה. לגבי 2005 מעריכים שזה עלה ל-25,000 איש. מדובר במספרים משמעותיים, אבל המחקר מראה שהבעיה חמורה עוד יותר בגלל הרכב היורדים.
כמעט ארבעה אחוזים מבעלי תואר מוסמך ומעלה עזבו את הארץ בתקופה קצרה מאוד.
כעס ותסכול של פוסט-דוקים בחו"ל
הנושא פוגע בנו בבטן הרכה. כשאנחנו מפנים שאלה בנוגע ל"בריחת המוחות" בפורום של סטודנטים שלומדים בחו"ל מתפתח דיון שעד מהרה הופך להיות ביטוי רגשי לתחושות תסכול וזעם, מחוץ לדיון האקדמי:
"ביגמטילדה", משתתף בפורום: "אחרי שראיתי כמה העולם האקדמי פה הרבה יותר נוח ומתאים לי אישית, התעורר החשק ועלתה האפשרות כן לנסות להישאר... מה שאותי מרתיע בחזרה לארץ הוא שהסיכוי למצוא משרה אקדמית בתחום שלי שואף לאפס."
"גולדאסט", משתתף בפורום: "היות ומדינת ישראל לא תומכת בסטודנטים שלה רבים נאלצים להיקרע בין עבודה ללימודים. כתוצאה מכך רבים לא עומדים בעומס ורבים גם נושרים באמצע .כמו כן רבים מאנשי מקצוע בתחום מדעים, היי-טק, מהנדסים ויתר המקצועות החופשים מהגרים למדינות כמו קנדה, ארה"ב, אוסטרליה וגם אירופה. זאת בשל העובדה כי המדינה אינה מטיבה עם ציבור מעמד הביניים ורק מוסיפה היטלים. לרוב גם אותם אנשי מקצוע משתכרים יותר טוב".
הדברים הללו אגב מקבלים גם סימוכין במחקר של דר' מואב ממרכז שלם: גם בשוק התחרותי של המגזר הפרטי, שבו השכר נקבע על פי חוקי היצע וביקוש, המיסוי הגבוה בהשוואה לארצות הברית דוחף את הישראלי המשכיל לירידה. עובד היי-טק ששכרו 20 אלף שקלים בחודש מרגיש שהוא מתקשה לפרנס את משפחתו. מחצית מהכנסתו... הולכת לרשויות המס.
"מילינדפאנה" משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "יש נקודה כאובה נוספת: התפיסה הציבורית היום של האקדמאים (בעלי תואר דוקטור או פרופסור בעיקר) שהפכה להיות מנוכרת מאוד בארץ. תפיסה של אוכלי חינם חסרי כל תפקיד ציבורי. זה בא לידי ביטוי בהקשר של השביתות האחרונות ועדת שוחט, וזו לא רק נחלתו של הציבור שאינו אקדמאי. באמריקה לפחות, אני פוגש אנשים שאינם אקדמאים או קרובים לנושא בכל צורה, וכאשר אתה מספר להם מה אתה עושה רמת הפירגון וההערכה מאוד גבוהה. ככלל עושה לי רושם שיש כאן (בארה"ב, היכן ששוהה הדובר, ע.מ.) מבחינה תרבותית כבוד רב יותר לאקדמיה ולחינוך".
"ביגמטילדה": "אם עוד פעם מישהו אומר לי 'מניאקית' כשאני נוסעת לכנס, שאני קורעת את התחת חודשים לפניו כדי להציג את התוצאות הכי טובות שאפשר, ושאני בכנס עצמו אהיה 99% מהזמן באולם הענק עם המון אנשים שצריך להיות נחמדים אליהם... ואפילו על בירה לא ישלמו לי!!! - אני אתחרפן"!!!
שוחט ממליץ להגדיל את התקציב למחקר
דר' עומר מואב מציין במחקרו גם את המצב באקדמיה בארץ: זו שורת המחץ שלי, הוא אומר לחברי הוועדה, אני חושב שבמסגרת התקציב הקיים היה אפשר לעשות הרבה יותר.
המלצות ועדת שוחט היו להגדיל את התקציב למחקר ב-800 מליון שקל בשנה תוך חמש שנים; הקרן הלאומית למדע, שהיום היא בהיקף של 250 מיליון שקל - הקרן שאליה פונים החוקרים בתחרות כדי לקבל כספי מחקר - תוכפל ל-500 מיליון שקל תוך חמש שנים. הומלץ גם להקים קרן למחקר רפואי, שלא קיימת במדינת ישראל, בתקציב של 50 מיליון מגופים שמוכנים לתת כסף לקרן. 45 מיליון לקליטת דוקטורנטים וכסף לבניית מעבדות. בשלב הזה ההמלצה שהכל יופעל תחת הקרן הלאומית למדע.
הבעיה בישראל, לדעתו של דר' מואב, היא שמערכת השכר באוניברסיטאות היא מערכת אחידה בלי קשר לתחום ובלי קשר להישגים. המצויין והחלש מקבלים את אותו השכר.
למרבה האירוניה, גם הוא, החוקר, מחליט לנטוש בעקבות הצעה טובה יותר. "הנה, אני עצמי נוסע לאנגליה באוקטובר לשלושה חודשים, אני מוותר על סמסטר, כי שם מציעים לי שכר גבוה בהרבה מאוד מהשכר פה וגם קידום. אני לא רוצה להישמע מקטר, אני נורא מרוצה, קיבלתי את פרס הרקטור על מדען מצטיין באוניברסיטה העברית, ואני לא מרגיש שמקפחים אותי. אבל זו שיטה שבנויה על ותק. כאן אני אפילו לא פרופסור חבר, ובאנגליה אני כבר פרופסור מן המניין. אנשים נוסעים לחוץ-לארץ לעסוק במחקר, כי הם מקבלים יותר כסף ותנאים יותר טובים" - מתוך פרוטוקול הוועדה, יוני 2006.
סטודנט בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל ,Fpnh: "פוסט דוק שיש לו אפשרות למשרה עם קביעות בארה"ב או עמית מחקר, במקום שהוא יודע שיש תנאים טובים, אז חזרה רק למשרה במסלול עם קביעות היא לא תירוץ, היא ציפייה די ריאלית של אדם בן 35-40 עם 10 שנות השכלה גבוהה, כמה שנות ניסיון מחקרי ואפשרויות תעסוקה".
מסע להחזרת מדענים
בעקבות המצב החמור וכתגובת נגד לבריחת המוחות - על פי מחקרם של מואב וגולד, המדד הממוצע להגירה משכילה - מהגרים משכילים בזמן ההגירה או שרכשו השכלה בארצות הברית - הינו 12.41 אחוזים והמדד של ישראל גבוה ביותר מפי שלושה: 41.45 אחוזים - בעקבות המצב החליט נשיא אוניברסיטת בר אילן, פרופ' משה קווה לפתוח במסע בינלאומי להחזרתם ארצה של מדענים ישראלים העובדים באוניברסיטאות בחו"ל. האוניברסיטה מקצה כ-50 מיליון שקלים בשנה מתרומות ומתקציב האוניברסיטה, סכום שמספיק להערכתו של קווה להחזרתם של כעשרה מדענים בשנה.
במהלך שנת 2006 כבר הוחזרו ששה מדענים, מעדכן פרופ' הרולד בש, סגן הנשיא למחקר. חמישה ממדעי החיים, שלושה מכימיה ואחד מפיסיקה. ב-2007 חוזרים עוד שלושה מדענים. התוכנית אינה פתוחה רק לאנשי בר-אילן לשעבר אלא לכל מדען מצטיין ברמה גבוהה. עלות החזרת מדען במדעים ניסויים - בהם מתמקדת בשלב זה התוכנית - היא כמיליון דולר, לדברי פרופ' בש.
פרופ' קווה, המשמש גם כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, המליץ לוועדת שוחט על הקמת קרן לאומית להחזרת מדענים לכלל האוניברסיטאות. ועדת שוחט אימצה את ההמלצה. כרגע מחכים שהממשלה תאמץ את ההמלצה והאוצר יקצה את הכסף.
ודאי שכולם רוצים לאמץ את ההמלצות אבל מי ישלם? ומי ערב לכך שלא תקום עוד רגע ועדה אחרת, שתבטל את ההחלטות וההמלצות שקיבלה ועדת שוחט - ממש כמו שזו עשתה למסקנות ועדת וינוגרט. ובינתיים ממשיכים החבר'ה הטובים, אם תרצו, להסתלק מכאן כל עוד רוחם בם.
אפשר בכלל להתחרות בגובה המשכורות האלה?
כי בזמן שאלה כאן ממנים ועדות ומזיעים בחדרי הישיבות, בארצות הברית מאפשר החיבור בין האקדמיה לעסקים לחברות העסקים לקלוט את הסטודנטים כבר מהיום הראשון. "מהיום הראשון בשנה הראשונה מתוך שנתיים ללימודים נפגשים עם חברות מגייסות", אומרת רגב "כדי ללמוד גם על התעשיות השונות וגם על התפקידים בחברות השונות ומתחיל תהליך של בחירה הדדית שבו החברות לומדות להכיר אותנו ואנחנו אותן ובוחרים את החברות שמעניינות אותנו".
יריד התעסוקה שעושים באוניברסיטאות ובמכללות בארץ אינו יעיל כלל לדעתה של רגב ובכלל אין שום קשר בין האקדמיה בארץ לעולם העסקים. כשמסיימים תואר שני במנהל עסקים בארץ מקבלים חותמת וזהו. בארצות הברית המצב שונה. "בראש סדר העדיפויות של האוניברסיטה זה שאהיה שגרירה טובה של האוניברסיטה". אומרת רגב "זה אומר שאם אעבוד בתפקיד בכיר וארוויח הרבה - אוכל לגייס דורות באים מהאוניברסיטה ואתרום לאוניברסיטה".
postdoc, משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "מהביטוי 'בריחת מוחות' אפשר לחשוב שאני שייך איכשהו לאקדמיה הישראלית, אני מדען, את החלק החשוב במחקר שלי עד היום עשיתי בארה'ב, אז למה זה שייך לישראל? אני לא 'בורח' משום מקום".
זמן קצר אחר כך חוזר Postdoc לדיון, הפעם הוא פחות קוסמופוליטי. "במדעי החיים בלתי אפשרי לקבל משרה בישראל בלי לעשות פוסטדוק בחו'ל. כלומר במשך שנים ארה"ב ומדינות מערב אירופה משקיעות בהכשרת מדענים ישראלים. אז למה בדיוק ישראל מתלוננת על זה שהיא משתתפת במאמץ ומכשירה (חלקית לפחות) מדענים שיעבדו אח"כ בחו"ל".
יובל 567, משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "אני מגיע מתחומי ההנדסה. תקציבי המחקר בארץ זעומים לעומת אלו שבחו"ל. חשוב להבין שזה נושא קריטי למי שעוסק במדעים מדוייקים או בהנדסה. אחרי שחווים מעבדות מאובזרות באוניברסיטאות בחו"ל, קשה מאוד לחזור לאפרוריות המעבדות בארץ".
זה לא רק משכורות מדובר גם על בידוד אקדמי
רוקד עם שבלולים, משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "חוקר ישראלי בדרך-כלל יעדיף להישאר בישראל, למרות המשכורת הגבוהה והתנאים הקורצים הממתינים לו בחו"ל. הבעיה היא שלעתים קרובות מאד פשוט אין אפשרות כזו.
פתרונות? אין. מדינת ישראל לא שמה בראש סדר-העדיפויות שלה מחקר ופיתוח (פרט לנושאים הקשורים ישירות לביטחון) ולא נראה שזה הולך להשתנות. אדם שהקדיש שנים ארוכות להכשרה מקצועית ויש לו פוטנציאל מחקרי עצום לא יישב בבית וימתין עד שמישהו יואיל לפרוש מהפרופסורה, אלא ייסע לו לחקור ולפתח איפה שאפשר".
רגב שסיימה כאמור את לימודיה השנה, עוזבת אותנו גם היא לטובת הדוד סאם. "אני מרגישה שאין לי ברירה לפחות לא בשנים הראשונות, לא לפני ששילמתי את ההלוואות וצברתי ניסיון שייתן לי אופציה לקבל פה תפקידים בכירים במשכורת רלוונטית. אני הולכת לעבוד בחברת יעוץ עסקי והמשכורת שלי כזאת שתאפשר לי להחזיר את ההלוואה ולחיות בכבוד בניו יורק".
אם משכורת מקובלת בהיי-טק בארץ עומדת על כ-25,000 שקלים בחודש, וזו נחשבת משכורת יפה, המשכורת ההתחלתית בארצות הברית, שמקובל לקבל בתפקיד ראשון, נעה בין 4,000 דולר לבעלי תואר ראשו במדעים ל-10,000 דולר לחודש לבעלי תואר שני נחשב. אבל למרות המשכורות הגבוהות והנוחות הכלכלית זאת החלטה לא פשוטה, לפחות לא ברמה הרגשית. "חשוב לי לשמור על הקשר הישראלי, אני כן ישראלית וכן חשובה לי המדינה" אומרת רגב "ולמרות שאני דואגת לעתידי הכלכלי והמקצועי אני אשמח לעשות אותו בישראל".
השינוי שצריך להיעשות הוא גם שינוי תפיסתי כפי שציינו רבים מהמשתתפים בכתבה. נכון הכסף חשוב, המשכורת חשובה, אבל חשובה גם התפיסה, יציאה מהבועה השמרנית והפיכתה של האקדמיה הישראלית לחלק בלתי נפרד מהעולם האקדמי הגלובלי.
"קוסם", משתתף בפורום סטודנטים לומדים בחו"ל: "נדמה לי, שמהפיכות רעיוניות מתרחשות לאט יותר מאשר, נניח, גילויו של גן חדש, או תרופה חדשה. חייבים להתיישר על פי הידע הכי עדכני שקיים כי אחרת הופכים ללא רלוונטיים. אני מכיר כמה מרצים ישראלים שלמדו בארה"ב וחזרו, שמרגישים את הבידוד הזה. אתה חוזר לישראל עם דוקטורט טרי, יש לך הרבה מוטיבציה לשנות דברים וללמד דברים חדשים, ואז אתה נתקל בעוינות מצד מרצים אחרים שלא מבינים מי זה הצעיר הזה שחושב שהוא יודע יותר טוב מאיתנו? קשה מאוד לשמור על הרעננות הזו כשיש תרבות שלא מעודדת אותה אלא פועלת כנגדה. זה אפשרי, אבל זה ממש לא קל".
